הקובץ שאני כותב לפני ש-Claude Code כותב קוד

לפני ש-Claude Code כותב שורה אחת באחד מהמוצרים שלי, אני כותב ביד קובץ אחד. אני קורא לו קובץ ה-intent. יש בו ארבעה דברים: למי השינוי הזה, מה אסור שיקרה במוצר, איך נראה גמור במשהו שאפשר להסתכל עליו, ואיזה החלטות כבר סגורות ולא נפתחות מחדש. זה לוקח לי חמש עשרה דקות, והן הדקות המשתלמות ביותר בשבוע שלי. סוכן שמייצר קוד מהר ממה שאני מספיק לקרוא צריך את הגבולות לפני שהוא מתחיל, לא את התיקונים שלי אחרי.

אני מריץ שבעה מוצרי SaaS לבד, עם workflow שבנוי מסוכנים. ערבויות ישיר מנפיקה ערבויות שכירות דיגיטליות, אז כל שינוי שם נוגע בכסף ובמסמך משפטי. ב-Brainers Club יש יותר מ-10,000 חברים משלמים. The Next Level הוא פיצול white-label של אותה פלטפורמת קהילה. ב-Luma.ai יותר מ-10,000 מנויים מייצרים וידאו מטקסט ומתמונה. אף אחד מהמקומות האלה הוא לא מקום לגלות בפרודקשן איך סוכן בחר להבין משפט שכתבתי בחצות.

מה נכנס לקובץ

ארבעה חלקים, לא יותר. הקורא הוא הסוכן, וקובץ ארוך נסרק בעיניים בדיוק כמו שמפרט ארוך נסרק בעיניים של מפתח ג'וניור.

• קהל: שורה אחת על מי נוגע במסך או ב-endpoint הזה, ובאיזו שפה. במוצר שנבנה עברית קודם, השורה הזאת לבד מורידה משפחה שלמה של באגים בפריסה ובטקסט.
• אסור: מה שלא יכול לקרות, כתוב כאירועים ולא כערכים. אין נתיב כתיבה חדש לטבלת הערבויות בלי שורת audit. אין נגיעה בבדיקת החתימה של webhook החיוב. אין מחרוזת באנגלית שמגיעה למשתמש בעברית.
• גמור: במה אני אסתכל כדי להאמין שזה עובד. כתובת ספציפית, רשומה ספציפית, שורת לוג ספציפית. לא 'הטסטים עוברים'.
• סגור: החלטות שכבר התקבלו ולא מחכות לרעיון טוב יותר. איזו ספריית הרשאות, איזו טבלה מחזיקה את האמת, איך מעגלים אגורות.
• פתוח: הדבר האחד או השניים שבאמת לא החלטתי, מסומנים כשאלות אליי ולא כמשהו שהסוכן סוגר לבד.

החלק של אסור הוא זה שמחזיר את ההשקעה

מטרות זה הדבר הזול לכתוב. כל מפרט מוצר מורכב ממטרות. הידע היקר הוא דווקא השלילה: שתים עשרה הנקודות שיישברו בשקט אם ניגשים אליהן בדרך המובנת מאליה. הידע הזה בדרך כלל יושב בראש של מפתח בכיר ומיושם בקוד רביו, הערה אחרי הערה. כשהקוד מגיע בכמויות, הרביו מאוחר מדי ואיטי מדי בשביל להיות המקום היחיד שבו הידע הזה מופעל.

אז אני מזיז אותו קודם. בערבויות ישיר כתוב בחלק האסור שמסמך הערבות נוצר פעם אחת ולא נוצר מחדש באותו מקום. סוכן שקורא רק את הקוד יראה ריפקטור נקי: לייצר בזמן קריאה, למחוק את הקובץ השמור, פחות סטייט לנהל. הוא יהיה צודק לגבי הקוד וטועה לגבי המוצר, כי בעל דירה שכבר קיבל PDF למייל צריך להחזיק בדיוק את המסמך שהנפקנו. זה משפט אחד בקובץ, וזה גם ההבדל בין ריפקטור לתקרית.

זה מה שמחזיק עבודה עם כמה סוכנים במקביל

הפסקתי לחלק משימה אחת בכל פעם כבר מזמן. כמה סוכנים עובדים ב-worktrees נפרדים על אותו repo ואני קורא דיפים. מה שמחזיק את זה זה לא פרומפט טוב יותר לכל סוכן, אלא קובץ אחד משותף שכולם מתחילים ממנו. בלעדיו שלושה סוכנים ממציאים שלוש גרסאות קצת שונות של מה הפיצ'ר אמור לעשות, והמיזוג של הגרסאות האלה הופך לעבודה שלי.

איתו, חוסר ההסכמה מופיע כקוד שסותר שורה שאני יכול להצביע עליה. אני לא מתווכח עם סוכן על טעם. אני מצטט את הקובץ, הוא מתקן את הדיף, והרביו עוסק בנכונות ולא בהעדפות שלי.

מה אני אומר לסטודנטים שלי לעשות עם זה

אני מנטור טכנולוגי ב-nCode, האקדמיה הגדולה בישראל לתכנות, ועברו שם יותר מ-600 סטודנטים. כמעט כולם מתחילים מלנסות להשתפר בפרומפטים. אלה שבאמת מעלים מוצר לאוויר מפסיקים לכוון פרומפטים ומתחילים לכתוב גבולות. פרומפט הוא משפט שזורקים. קובץ ה-intent הוא נכס שגורם לעשרים הפרומפטים הבאים ליפול נכון, והוא הדבר היחיד במערכת שלי שחייב לבוא מאדם, כי הוא מקודד מה העסק יכול להרשות לעצמו לאבד.

אם רוצים את הגרסה הקטנה ביותר, אפשר לעשות את זה היום: פותחים קובץ, כותבים שלוש שורות תחת כותרת שאומרת אסור שיקרה, ומפנים אליו את הסוכן לפני המשימה הבאה. תוך יום כבר יודעים אם שלוש השורות היו הנכונות, כי הסוכן ינסה לשבור אחת מהן.